<h1>תורת הבית הארוך לרשב"א בית רביעי שער רביעי</h1>
<h2>דף לג.</h2>
ועתה נבאר כלי בן יומו שנאסר מחמת איסור משהו, אם מותר להשתמש בו לכתחלה ולבטלו כיון שהאיסור מועט אם לאו, ואם יש הפרש בדבר זה בין שהכלי ההוא דרכו להשתמש בו בשפע אם לאו, כבר ביארנו למעלה בשער השלישי של בית זה, שאין מבטלין איסור לכתחלה ואפילו איסור משהו אין מבטלין לכתחלה. ומיהו אם נבלע איסור מועט בתוך כלי מותר, אם דרכו של אותו כלי להשתמש בו היתר בשפע מותר להשתמש בו לכתחלה כיון שהאיסור מועט ואי איפשר לבא בו לידי נתינת טעם. דתניא בפרק אין מעמידין קנקנים של גוים, חדשים מותרין, ישנים או מזופתין אסורין, כיצד גוי נותן לתוכן יין, ישראל נותן לתוכן מים, גוי נותן לתוכן יין, ישראל נותן לתוכן ציר או מורייס, ואינו חושש. כלומר ישראל נותן לתוכן מים, ושותה אותן. ואיבעיא להו התם (שם ב') מהו לתת לתוכו שכר, ואסיקנא דשרי, דגרסינן התם רב יצחק בריה דרב יהודה שרא לרב חייא בריה דרב יצחק למירמא ביה שיכרא, אזל רמא ביה חמרא ואפי' הכי לא חש לה למילתא, אמר אקראי בעלמא הוא. וטעמא דהא מילתא, דיין הבלוע בכלי דבר מועט הוא דכל שמשתמשים בו בצונן אין בלעו אלא מועט וכיון שכן וכלי זה משתמשין בו היתר בשפע, אי איפשר לבא בו לידי נתינת טעם ולפיכך אפילו לכתחילה מותר. ולפיכך איסור משהו שנבלע בתוך קדרה או בתוך הקנקנים וכיוצא בזה, מותר להשתמש בו [בשפע אפי'] לכתחלה ואפילו בבן יומו, לפי שאי איפשר לבא בו לעולם לידי נתינת טעם. אבל אם נבלע בכלי שדרכו להשתמש [בו] לעתים בדבר מועט, כקערה וכיוצא בזה, אסור להשתמש בו אפילו בשפע גזרה שמא ישתמש [בו] בדבר מועט, ויבא לידי נתינת טעם.
<h2>דף לט.</h2>
ועתה נבאר אם מותר להשתמש לכתחלה בכלי שאינו בן יומו, לפי שהוא נותן טעם לפגם אם לאו. ונבאר אם סתם הכלים בני יומן אם לאו. גרסינן בפרק בתרא דע"ז (ע"ה, ב') הלוקח כלי תשמיש מן הגוים, דברים שלא נשתמש בהן כל עיקר, מטבילן והן טהורין. דברים שנשתמש בהן על ידי צונן, כגון כוסות וקיתונות, מדיחן ומטבילן והן טהורין, דברים שנשתמש בהן על ידי חמין, כגון יורות וקומקמוסין ומחמי חמין, מגעילן ומטבילן והן טהורין. דברים שנשתמש בהן על ידי האור, כגון השפודין והאסכלאות מלבנן באור ומטבילן והן טהורין, וכולן שנשתמש בהן עד שלא הטביל ולא הגעיל ולא ליבן, תאני חדא אסור, ותאני חדא מותר, ולא קשיא הא כמאן דאמר נותן טעם לפגם אסור הא כמאן דאמר נותן טעם לפגם מותר. ואנן קיימא לן כמאן דאמר נותן טעם לפגם מותר, וכדאמרינן בפרק בתרא דע"ז גמרא כל שהוא בהנאתו בנותן טעם (ס"ז, ב') אמר רב כהנא מדברי כולם נלמוד נותן טעם לפגם מותר. ואמרינן נמי התם (ס"ח, ב') אמר רבא הלכתא נותן טעם לפגם מותר. והא דתניא וכולן שנשתמש בהן עד שלא הטביל, יש מפרשים דטבילה זו [היינו] הדחה והיינו דלמאן דאמר נותן טעם לפגם אסור, אסור. דאי טבילה ממש קאמר, ובכלים חדשים שלא נשתמש בהן, ליכא נתינת טעם כלל, ועוד דמשום טבילה ליכא מאן דאמר שיהא אסור ואפילו בדיעבד, אלא טבילה זו, היינו הדחה, כלומר שאם נשתמש קודם שהדיח מותר, דנותן טעם לפגם הוא. ולפי דבריהם אפילו באיסור המודבק על פני הכלי, אם אינו בן יומו, אומרים בו נותן טעם לפגם כמו שאמרו באיסור הבלוע בדפני הכלי, דכל שהוא על פני הכלי, ועבר יומו, עברה צורתו והרי הוא פגום ומותר. אבל הראב"ד ז"ל וכן רבותינו בעלי התוספות סבורין, שלא אמרו בשאינו בן יומו נותן טעם לפגם אלא באיסור הבלוע אבל מה שהוא בעין על פני הכלי, הרי הוא כחתיכת האיסור שאינו נפגם שלא לאסור תערובתו כשעבר יומו. ולפיכך אם נשתמש בו עד שלא הדיח, אפילו למאן דאמר בעלמא נותן טעם לפגם מותר, הכא אסור, דאין כאן פגם כלל. ופי' הראב"ד ז"ל עד שלא הטביל, טבילה ממש ולאו מדוקא נקיט ליה, ומסתברא ודאי כדבריהם, שאם נשתמש בהן עד שלא הדיח לכולי עלמא אסור, וכדמוכח שמעתא דצנון וליפתא וסילקא שחתכן בסכין דבפרק כל הבשר (קי"ב, א'), וכדכתיבנא לעיל בשער הראשון של בית זה בתחלתו, דטעמא דהתם משום שמנינות הקרוש על פני הסכין, וכן פירש שם רש"י ז"ל וכן עיקר. אלא שקשה לי קצת הא דאמרינן בע"ז בפרק אין מעמידין (ל"ט, א') קורט של חלתית מאי טעמא, אמר רבא משום דמפסקו ליה בסכינא דארמאי ואע"ג דאמר מר נותן טעם לפגם מותר, הכא אגב חורפא דסכינא מחליא ליה. אלמא אפי' בסתם סכינין ששמנינות קורש על פניהם, שייך נותן טעם לפגם, ותירץ לי מורי הרב ר' יונה ז"ל, דהתם בקורט של חלתית הנמכר בחנות, וחנוני מקנח הוא [כליו] כדי להשביח מקחו, ולומר דאפי' הנמכר בחנות דליכא משום שמנינות הקורש, דחנוני מקנח ליה לסכין, וליכא אלא משום נתינת טעם של גיעול הסכין, אסור, דחורפא דחלתיתא מחליא ליה.
והרמב"ן ז"ל הקשה דמכל מקום ברייתא קתני וכולן שנשתמש בהן, דמשמע דנשתמש בהן בלא שום הכשר ואפילו הכי מותר למאן דאמר נותן טעם לפגם מותר, ועד שלא הגעיל ולא ליבן ודאי היינו שלא עשה בהן שום הכשר, דמאן פלג לך שלא הגעיל, אבל הדיח, ומעתה הגע עצמך אילו נשתמש גוי באיסור צונן, ולא הדיח אסור ואם בישל מותר, ואם נפשך לומר דעד שלא הגעיל דוקא קאמר אבל ודאי הדיח, ואם לא הדיח ונשתמש בכולן אסור, למה התירו שמן וכוספן של גוים, דילמא בשלו עד שלא הדיחו, ואם תאמר מדיחין הן כליהן בכל עת, למה אמרו מדיחן ומטבילן והן טהורין, ומסתברא לי שזו אינה קושיא דהא דקתני עד שלא הגעיל ועד שלא ליבן, בשהדיח קאמר ואורחא דמילתא נקט שדרכן של בני אדם בכליהם שאין משתמשין בהן תבשיל אחר תבשיל, ואפילו ישראל בכליו, אלא בהדחה לנקיות בעלמא, אבל הגעלה וליבון אין דרכן של בני אדם [בהן], ולהגעילן מידי איסור בלחוד הוא שעושין כן, ולפעמים ששכחת הלב מביאה לשגגה, ומבשל כדרכו בהדחה [בעלמא], ומן הטעם הזה הוא שהתירו כוספן של גוים וחביריו השנויין בגמרא, דסתמא דמילתא הדיחו כלים עד שלא בשלו בהן, וכל שכן בדברים הנמכרין על ידי החנוני שהחנוני מקנח כליו להשביח מקחו. מכל מקום שמעינן מיהא דסתם כליהן אינן בני יומן, דהא קתני שאם נשתמש בהן עד שלא הגעיל ועד שלא ליבן מותר, למאן דאמר נותן טעם לפגם מותר, לומר דבכלי שאינו בן יומו מחזקינן ליה. ותניא בפרק אין מעמידין (ל"ח, ב') כוספן של גוים שהוחמו חמיו ביורה גדולה אסור. ביורה קטנה מותר. איזו [היא יורה] קטנה, אמרי דבי ר' ינאי כל שאין צפור דרור יכול להכנס בתוכה. וניחוש דילמא הדומי הדמוה ועיילוה, אלא כל שאין ראש צפור דרור יכול ליכנס. ואקשינן והא תניא אחת יורה גדולה ואחת יורה קטנה מותר, ופרקינן לא קשיא הא כמאן דאמר נותן טעם לפגם מותר, הא כמאן דאמר נותן טעם לפגם אסור. אלמא סתם כליהן בנותנין טעם לפגם, דהיינו שאינן בני יומן מחזקינן להו. ועוד שמעינן מיהא דהלוקח כלי תשמיש מן הגוים, דלכתחלה אסור להשתמש בכלי שאינו בן יומו, דהא אפילו לברייתא דקתני אם נשתמש בהן עד שלא הגעיל ועד שלא ליבן מותר, הא קתני דלכתחילה את שדרכו להגעיל יגעיל, ואת שדרכו ללבן ילבן. וגרסינן בפרק כל הבשר (קי"א, ב') ההוא פינכא דהות בי ר' אמי דאימלח בה בשרא ותברא, ואם איתא דכל כלי שאינו בן יומו דנותן טעם לפגם מותר להשתמש בו לכתחלה, אמאי תברה, לישהייה עד למחר וליכול בה אפי' רותח. וכן הדין לקדרה שבשל בה בשר, אסור לאכול בה חלב אע"פ שאינה בת יומה, ואע"פ שכשבלעה היתירא בלעה, ונפגם קודם שיבא לידי איסור בשר בחלב, דכל שבלע מן השבח אע"פ שחזר לפגם בתוך דפני הכלי, רואין אנו אותו כאילו עומד בשבחו שלא להתירו לכתחילה מיהא, וקדרות בפסח יוכיחו שאם אתה אומר [כן אף] כלים שנשתמש בהן חמץ קודם הפסח, יהיו מותרין בפסח, שהרי מן ההיתר בלעו ועד שלא הגיע הפסח חזר החמץ להיות פגום, ואמאי אסורין בפסח, אלא ודאי כל שבלע מן השבח לעולם אסור להשתמש בו לכתחלה, עד שיגעיל את שדרכו להגעיל וילבן את שדרכו ללבן. וזה ברור ועיקר.
<h2>דף עג:</h2>
ועתה נבאר כלי שטף שבלע מן האיסור, ונאסר ואחר כך נתערב באחרים, אם נדין אותו בדבר שיש לו מתירין הואיל ויכול להכשירו בהגעלה או בלבון לפי מה שהוא כלי, ולפיכך צריך להכשיר את כולן, או נאמר שהוא בטל ברוב כיבש ביבש. שנינו בברייתא דמסכת שביעית, ומייתינן לה בנדרים פרק הנודר מן הירק (נ"ז, ב') ר' שמעון אומר [כל] דבר שיש לו מתירין כגון הטבל ומעשר שני והקדש וחדש לא נתנו בו חכמים שיעור, וכל דבר שאין לו מתירין, כגון תרומה ותרומת מעשה וחלה וערלה וכלאי הכרם נתנו בהן חכמים שיעור. ואיכא למידק כיון ששנינו כאן דטבל דבר שיש לו מתירין ולא נתנו בו חכמים שיעור, אם כן הא דאמרי ר' יוחנן וריש לקיש בשלהי פרק השוכר שבע"ז (ע"ג, ב') כל איסורין שבתורה בין במינן בין שלא במינן בנותן טעם, חוץ מטבל ויין נסך, דבמינן במשהו שלא במינן בנותן טעם, ואקשינן בשלמא יין נסך משום חומרא דיין נסך, אלא טבל מאי טעמא, ופרקינן משום דכהתירו כך איסורו. מאי קא מקשינן טבל מאי טעמא, אדרבא טבל טעמא מפורש הוא משום דהוי דבר שיש לו מתירין, ואינהו נמי קא מהדר אטעמא דכהתירו כך איסורו, לימא משום דהוה ליה דבר שיש לו מתירין, ותירץ רבינו תם ז"ל דההיא דר' יוחנן בשאין לו טבל אחר להתירו ולא אמרו טבל דבר שיש לו מתירין אלא בשיש לו פרנסה אחרת להפריש עליו, שאילו אתה מזקיקו לקנות ממקום אחר פעמים אין לו, והרי הוא נפסד כדי להתירו, ולא אמרו דבר שיש לו מתירין, אלא בשהוא יכול להתירו בלא שום הפסד ממון ממקום אחר. ותדע לך מדאמרינן בבבא מציעא פרק הזהב (נ"ב, ב') אמר חזקיה מעשר שני שאין בו שוה פרוטה, אומר הוא וחומשו מחולל על מעות הראשונות, לפי שאי איפשר לצמצם. ואקשינן עליה התרומה והביכורים חייבין עליהן מיתה וחומש ואסורין לזרים והן נכסי כהן, ועולין באחד ומאה וטעונין רחיצת ידים והערב שמש, הרי אלו בתרומה וביכורים מה שאין כן במעשר שני. מאי מה שאין כן במעשר שני, דבטיל ברובא ואם איתא לדחזקיה הוה ליה דבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטיל, ועוד תניא מעשר שני בטל ברוב, ובאי זה מעשר אמרו במעשר שני שאין בו שוה פרוטה ונכנס לירושלם ויצא ואם איתא לדחזקיה ליחלליה על מעות הראשונים, ואוקימנא דלית ליה, דלא פריק אמעות הראשונים. ואם איתא, אפילו כי לית ליה יעלנו בירושלם בתערובתו ויאכלנו, אלא שלא אמרו דבר שיש לו מתירין אלא בשיכול להתירו כדרכו בלא הפסד אחר. ועוד שמעינן ליה מיהא דתנן במסכת חלה (פ"ג, מ"ט) זיתי מסיקה שנתערבו עם זיתי ניקוף, ענבי בציר עם ענבי עוללות, אם יש לו פרנסה ממקום אחר מוציא לפי חשבון, ואם לאו מוציא תרומה ותרומת מעשר לכל, והשאר מעשר ומעשר שני לפי חשבון. אלמא טבל דבר שיש לו מתירין הוא לעולם, ואפילו אין לו פרנסה ממקום אחר ואפילו לא פריק אמעות הראשונים, שהרי יכול לתקנו שיטול מיניה וביה, ומוציא תרומה על הכל, אלא שתירץ הרמב"ן ז"ל דלא מיקרי דבר שיש לו מתירין כשצריך להפריש [על] הכל, ומפסיד בהיתירו דבר מרובה שצריך להפסיד מן ההיתר כדי להכשיר האיסור, ולא הצריכו להפסיד ולהפריש עליו יתר מדינו, אלא בשיש בו נותן טעם [כההיא דזיתי מסיקה שנתערבו עם זיתי ניקוף, דהתם כיון שיש בו נותן טעם], טעמא לא בטיל והרי הוא כמפריש מן החיוב על החיוב, אבל כשהוא במשהו, אם יפריש על הכל נמצא כמפריש מן הפטור עליו לפי שאין החיוב ניכר שכבר בטל טעמו וממשו ברוב, והילכך אף כלי שנתערב באחרים אם אתה מצריכו להגעיל או ללבן את כולן, נמצא מפסיד על הכשרן, ולא מיקרי דבר שיש לו מתירין כל שצריך להפסיד על הכשרן ואין הכשרן בא כדרכו בלא הפסד אחר, אלא הרי הוא כיבש ביבש, וכל שנתערב אחד בין שנים בטל ומשתמש בהן ואפילו לכתחלה כך נראה לי.
<h2>דף עד:</h2>
ועתה נבאר כלי חרס אם יש לו הכשר בהגעלה, ואפי' לא בלע אלא איסור של דבריהם אם לאו, ואם יש לו שום הכשר, אפי' בחזרת כבשונות אם לאו. גרסינן בירושלמי במסכת תרומות פרק אין נותנין דבילה וגרוגרות לתוך המורייס (פי"א ה"ד) תני ר' חלפתא בן שאול קדרה שבשל בה תרומה מגעילה שלשה פעמים בחמין ודיו. אמ' ר' בא ואין למדין ממנה לענין נבלה, אמ' ר' יוסי קשיתה קומי ר' בא, תרומה בעון מיתה ונבילה בלא תעשה, ואת מר הכין, א"ל כמאן דאמר מאליהן קבלו את המעשרות. ר' יוסטא בר שונם בעא קומי ר' מונא תנן הרכינה ומיצת הרי זו תרומה ואת מר הכין, אמר ליה כאן על ידי האור הוא נגעל. פירוש קדרה של חרס אע"פ שהתורה העידה על כלי חרס שאינו יוצא מידי דפנו לעולם, בתרומה הקלו לפי שאינה אלא מדבריהם בזמן הזה וכמאן דאמר מאיליהן קבלו את המעשרות. ופריך מדתנן הרכינה ומיצת הרי זו תרומה אלמא אין מקילין בה, ומשני שהאור מגעילה ומפליטה ואין כאן קולא כל כך.
ונראה שהוא הדין לכל שאר איסורין של דבריהם, ואיפשר שלא הקלו אלא בתרומה בזמן הזה, שאין לה עיקר בדאורייתא כמאן דאמר מאליהן קבלו את המעשרות, והוא הדין לכל שאר איסורין של דבריהם שאין להן עיקר בדאורייתא, אבל שאר איסורין אפי' של דבריהם אם יש להן עיקר בדאורייתא אין מקילין בהן כבתרומה, והראשון נראה לי עיקר. ותדע לך, שאם אין אתה אומר כן, כי אמר ר' בא אין למדין ממנה לענין נבלה, לישמעינן שאר איסורין של דבריהן וכל שכן נבלה, אלא משמע ודאי הוא הדין לכל שאר איסורין של דבריהם, וכן מצאתי לרב ר' שמריה הצרפתי ז"ל, והביא ראיה מהא דאמרינן בשילהי פרק בתרא דע"ז (ע"ד, ב') נעוה ארתחו, פי' גת של חרס ירתחו מאחר שאיסור יין נסך דרבנן, ואין ראייתו מחוורת בעיני דדילמא כלי יין [נסך] שאני לפי שהוא נבלע בצונן וכל שנבלע בצונן נפלט בקל, ותדע לך, שהרי אפילו במלוי וערוי סגי ליה מה שאין כן בכלי שבלע על ידי האור ואפי' איסור של דבריהם, ועוד, דאם כן נעוה ליבעי הגעלה תלתא זימני, אבל מדברי ר' בא דירושלמי נראה לי ראיה גמורה כמו שכתבתי. אלא שאני מסתפק בזה עדיין, לפי שלכאורה משמע במנחות פרק הקומץ את המנחה לאכול דבר שאין דרכו לאכול, דדם שמלחו אינו אסור אלא מדרבנן, דאמרינן התם (כ"א, א') אמר זעירי אמר ר' חנינא דם שבשלו אינו עובר עליו ורב יהודה אמר זעירי, דם שמלחו אינו עובר עליו. ומשמע דלאו בשל קדשים בלבד קאמר אלא [אפילו] בשל חולין, מדאמרינן התם (שם) אמר רבא אמר רב חסדא דם שקרש בחטאות החיצונות ואכלו, חייב. בחטאות הפנימיות ואכלו, פטור. [אמר רב פפא הלכך דם חמור שקרש ואכלו חייב, הואיל וכנגדו ראוי בחטאות החיצונות] אלמא אפילו בשאר דמים שאינן של קדשים אמרו שאם מלחו או שבשלו אינו עובר עליו דבר תורה, ואפילו הכי אמרי' בפרק כל הבשר (קי"א, ב') בפינכא דאימלחא בה בשרא בי ר' אמי ותברה, ואמאי וליעביד לה הגעלה, ואיפשר דכיון דבעיא הגעלה תלתא זימני לא משהי לה דילמא פשע בה בנתיים. ותדע דאי לא, לישהיה ויחזירנה לכבשונות וככולי עלמא, אלא מפני שטורח הוא לו ואינו מצוי, חשש שמא יפשע וישתמש בה בנתיים. וכלי חרס יש לו הכשר בהחזרת כבשונות לפי שהסיקו מרובה עד שנצוצות נתזות ממנו, והוא הדין למי שמסיק אותו מבפנים היטב, אלא שאסור לעשות כן דחוששין שמא חס עליו שמא ישבר. וכן אם הסיקו מבחוץ שלא בהחזרת כבשונות, אינו יוצא מידי דפנו, דגרסינן בזבחים פרק דם חטאת גמרא אחד שבשל בו (צ"ה, ב') ואיתא נמי בפרק כל שעה (פסחים ל', א') ההוא תנורא דטחו בה טחיי אסר רבה בר אהילאי למיכלה לריפתא אפילו במילחא, דילמא אתי למיכלה בכותחא. פי' אפי' הפת שאפו בו לאחר שהוסק התנור דקסבר שאין כלי חרס יוצא מידי דופנו לעולם ואפילו על ידי היסק. ואותביניה מהא דתניא אין שטין את התנור באליה, ואם שט כל הפת כולה אסורה מפני הרגל עבירה, עד שיוסק התנור, תיובתא דרבה בר אהילאי תיובתא. ואמרינן וכי מאחר דאיתותב רבה בר אהילאי, אמאי אמר רב קדרות בפסח ישברו, ופרקינן, אמרי רב מוקי לה לההיא, בתנור של מתכת. ואיבעית אימא לעולם בשל חרס, זה היסקו מבפנים וזה היסקו מבחוץ, ונעביד ליה היסק מבפנים, קדרות חייס עלייהו דילמא מיתברי, הילכך האי בוכיא היסקו מבחוץ הוא ואסור. ואלא קדרות ישברו, ונהדרינהו לכבשונות, כלומר קדרות של מקדש שבשל בהן חטאת ושאר קדשים, אמאי ישברו, ופריק לפי שאין כבשונות בירושלם. אלמא קדרה שבשל בה איסור ואפילו של תורה כנבלה וכיוצא בזה, מחזירה לכבשן ודיה. אבל להסיקה מבחוץ לא, ולא אפי' להסיקה מבפנים גזירה דילמא חאיס עלה דילמא פקעה. ואפי' לענין יין [נסך] חששו כן, כדאיתא בפרק אין מעמידין (ל"ג, ב') ואיפשר דלענין יין נסך הואיל ובליעתו בצונן, אם הסיקו מבפנים עד שעבר חומו בחוץ ואינו יכול ליגע בו, שהוא מותר. וכן דעת רש"י ז"ל, ורבינו יצחק ז"ל וכמו שאני כותב בשער ששי של בית היין.
<h2>דף עה:</h2>
שנינו בפרק בתרא דע"ז (ע"ה, ב') הלוקח כלי תשמיש מן הגוים, את שדרכו להטביל, יטביל, להגעיל יגעיל, ללבן באור ילבן. השפוד והאסכלא מלבנן באור, והסכין שפה והיא טהורה. פי' את שדרכו להטביל, את שדרכו להשתמש בו בצונן, ידיח. וכדתניא בברייתא (שם) דברים שנשתמש בהן בצונן, מדיחן ומטבילן. ואי איפשר לפרש יטביל טבילה ממש, דאם כן מאי את שדרכו דקתני, ועוד דאי בכלים חדשים ממש קאמר, ואינו צריך אלא טבילה [אם כן] אפי' את שדרכו להגעיל למה יגעיל ולמה ילבן וחדשים הם, אלא ודאי טבילה זו היא הדחה. והא דקתני הסכין שפה והיא טהורה, פי' רש"י ז"ל, דלהתירה לאכול בה צונן קאמר, אבל לאכול בה רותח הכשר אחר היא צריכא. וכדרך שאמרו בנעיצה בגמרא, דאמרינן התם (ע"ו, ב') אמר רב הונא ונועצה עשר פעמים בקרקע אמר רבא ובמקום קשה, אמר רב הונא ובסכין יפה שאין בה גומות, תניא נמי הכי סכין יפה שאין בה גומות נועצה עשר פעמים בקרקע. אמר רב הונא בריה דרב יהושע לאכול בה צונן כלומר [כל] צונן אפילו צונן חריף, וכדמסיים עלה ואזיל, דאמרינן כי הא דמר יהודה ובאטי בר טבי הוו יתבי קמיה דשבור מלכא איתיאו לקמיה אתרוגא, פסק יהב ליה לבאטי בר טבי, הדר דצה עשרה זימני בארעא פסק יהב ליה למר יהודה. אמר ליה באטי בר טבי, ההוא גברא לאו יהודי הוא, אמר ליה מר קים ליה בגוויה [מר לא קים לי בגויה], אלמא נעיצת קרקע מכשרת לכל צונן ואפילו חריף כאתרוג. ושמעינן מינה נמי, דאינה מכשרת לגמרי ואפי' לרותח אלא לצונן בלבד. והיינו נעיצה היינו שיפה, אלא שבמשנתינו אמרו שיפה, וחדשו בגמרא נעיצת עשר פעמים בקרקע קשה. [ואי] איפשר לומר דשיפה ונעיצה קאמר, דאם כן למה אמרו במשנתינו שיפה, ושיירו הנעיצה, ועובדא דשבור מלכא נמי מוכח הכין, דהא לא אשכחן דעבד אלא נעיצה בלחוד וזה נכון. ואע"פ שרש"י ז"ל סבור שזה וזה צריך, ובירושלמי (הט"ו) גרסינן סכין תוחבה בארץ עשרה פעמים ודיו. אלמא בתחיבה לבד די. וכן דעת גם הראב"ד ז"ל, דלרותח צריכה היא ליבון או הגעלה. וכתב הוא ז"ל, ואם תאמר מפני מה לא פירשה המשנה, הכשרה לרותח כמו שפירשה לשפוד ואסכלא, והוא ז"ל תירץ מפני שהסכין רוב תשמישה בצונן, לפיכך הוצרכה המשנה ללמד הכשרה אפילו לצונן, ומשום דאגב דוחקא פלטה איהי ובלע [אידך] הצריכוה שיפה או נעיצה. והכשר רותח לסכין, אינו צריך לשנות, משום דבכלל את שדרכו להגעיל יגעיל, או בכלל את שדרכו ללבן באור ילבן, הוא. והא דגרסינן בירושלמי סכין תוחבה בארץ עשרה פעמים ודיו, ר' בא בשם רב יהודה הדא דתימר בסכין קטנה אבל בגדולה צריך ליבון, דלכאורה משמע דאפילו לחתוך בה רותח קאמר, דאי לצונן מאי שנא קטנה מאי שנא גדולה, דהא טעמא כל שנעצה או שפה שוב אינה פולטת אגב דוחקא בצונן, אפילו הכי לא קיימא לן כי הא דירושלמי דאי לחתוך בה רותח קאמר, אגמרין פליגא, ודחינן ליה מקמי גמרין. ורבינו שמואל ורבי' תם ז"ל כך הסכימו, דלא אמרו שיפה ונעיצה אלא לחתוך בה צונן. ולענין לחתוך בה רותח, כתב רבינו שמואל ז"ל דלעולם צריכה ליבון, לפי שפעמים מהפך בה בשר על גבי גחלים, ופעמים חותך בה בשר צלוי בעודו בשפוד על גבי האש, לראות אם נצלה כל צרכו אם לאו והרי הוא כשפוד. ורת"ם ז"ל אומר דסכין של גוים דאיסורא בלע, צריכה ליבון, אבל סכיני דפסחא לא בעו אלא הגעלה הואיל והיתירא בלעה. וכענין שאמרו בשילהי ע"ז (ע"ו, א') רמי ליה רב עמרם לרב ששת, תנן השפוד והאסכלא מלבנן באור, והתניא גבי קדשים השפוד והאסכלא מגעילן, אמר ליה עמרם ברי מה ענין קדשים אצל גיעולי גוים, הכא איסורא בלע הכא היתירא בלע. ואע"ג דאקשי רבא סוף סוף כי קא פליט איסורא קא פליט, הא אסקה רב אשי הכי, ודקא קשיא לך דבעידנא דקא פליט, איסורא קא פליט, השתא הא איסורא ליתא בעינה. והיינו נמי דאמרינן בריש פרק קמא דחולין, בשוחט בסכין של גוים (ח', ב') כגון שליבנה באור. ותניא בתוספתא (פ"ט, ה"ב) השפודין והאסכלאות והסכינין של גוים מלבנן באור, ולגבי סכיני דפסחא אמרינן בפסחים (ל', ב') והלכתא אידי ואידי ברותחין, וכן דעת הראב"ד ז"ל. ורב אשי דקאמר התם, לדידי חדתא עבדין לי, ואסיקנא כעין חדתא כלומר בליבון, מחמיר היה על עצמו, והיינו דקאמר לדידי חדתא עבדין לי והלכתא אידי ואידי ברותחין. ורבינו יצחק ז"ל כתב דהא דאסיקנא בפסחים בסכיני דפסחא ברותחין, דוקא בסכינין קטנים אבל גדולים ליבון בעו, כדגרסינן בירושלמי (הט"ו) הדא דתימר בסכין קטנה אבל גדולה צריך ליבון, וכדגרסינן נמי בתוספתא הסכינין והאסכלאות מלבנן באור. והרמב"ן ז"ל הסכים לדברי רש"י ז"ל, דזה וזה בהגעלה בין דפסחא בין של גוים, בין קטנים בין גדולים. ומה ששנו בתוספתא בסכינין, משבשתא היא שהרי הביאו אותה ברייתא בע"ז בגמרא, ולא הזכירו בה סכינין, ואילו היתה כן, היה להן להזכיר בה סכינין שהם ריבותא גדולה מן השפודין והאסכלאות. ומה שחלקו בירושלמי בין גדולה לקטנה, אינו עיקר דהיינו נמי [סברא] דרב אשי [דגמרין] דפסחים, וכבר אידחיא ליה במסקנא. וזו שאמרו בפרק קמא דחולין, כגון שליבנה באור, לאו דוקא שלא בא לפרש שם דיני ההגעלות וללמד עליה אם הלכה כרב אשי או לא, ותפש לו דרך קצרה שליבנה באור, כלומר שטהר אותה טהרה גמורה, וזה נכון.
השפוד והאסכלא מלבנן באור, דכבולעו כך פולטו, ואלו תשמישן על ידי האור הן. ואע"פ שהאסכלא כשצולין על גבה, שטין אותה באליה או מושחין פניה בשמן, אין רטיבות זה [המועט] מצילה מהיות האש שולט בה לגמרי, ואינו דומה לקומקמוסין ומחמי חמין וליורות, דמשקין [שבהן] מרובין. ולפיכך מסתברא לי שאותה מחבת של מתכת, שמטגנין בה בשר ודגים בשמן על גבי האש, אין לה הכשר אלא בליבון כאסכלא, ולא בהגעלה כיורה לפי שפעמים מטגנין בה בשמן מועט, ורוב הפעמים, שמן שבה כלה וחוזרין ומוסיפין ופעמים שהשמן אינו מהלך על פני כולה והיא בולעת האיסור ממקום שאין השמן צף עליו, והויא לה כתשמישה על ידי האש ולפיכך צריכה ליבון כאסכלא. אבל בתוספתא (פ"ט, ה"ב) מצאתי היורות מחמי חמין והטוגנין והקומקמוסין מדיחן ברותחין, אלמא המחבת שמטגנין בה כיורה ומחמי חמין. ואפילו כן נראה לי שאין סומכין על התוספתא, שאם היה הדבר כן מפני מה חסרו ממנה הטוגנין כשהביאוה בגמרא. ולענין שפוד שלנו שצולין בו בשר, כתב הראב"ד ז"ל שהשפוד אסור, דמכי חיימא בשרא דאיב דמא ובלע שפודא בין מתותי בשרא בין מאבראי, דהא שפוד של מתכת [חם מקצתו] חם כולו, וכתב הוא ז"ל דלפיכך אין אדם רשאי להשהות הצלי על גב השפוד, ואפילו רגע אחד אלא תכף שמוציאו מן האור שולף הבשר מעל השפוד, ועד שהוא זב ופולט אינו בולע [מן השפוד], דאי שביק ליה עילוי שפודא הדר בלע בשרא מיניה דהא חמימי נינהו. ולפיכך אסור לנער את הקדרה בשפוד, וכן אסור להפך בו בשר שבמחבת, שהשפוד בלוע מן הדם וכשמשים אותו בקדרה או במחבת פולט הדם בתוכו וכן היה אוסר מורי הרב ר' יונה ז"ל.
ובאי זה שיעור מים הוא מטביל, גרסינן התם (ע"ה, ב') תנא וכולן צריכין טבילה בארבעים סאה, מנא הני מילי אמר רבא אמר קרא וטהר הוסיף לך הכתוב טהרה יתירה, תאני בר קפרא מתוך שנאמר אך במי נדה יתחטא שומע אני שצריך הזאה שלישי ושביעי, ת"ל אך חלק אם כן מה ת"ל במי נדה מים שהנדה טובלת בהן הוי אומר ארבעים סאה, ואיצטריך למיכתב וטהר ואיצטריך למיכתב במי נדה דאי כתב רחמנא וטהר, הוה אמינא מאי וטהר בכל דהו, כתב רחמנא במי נדה, ואי כתב רחמנא במי נדה, הוה אמינא תיבעי הערב שמש כנדה, כתב רחמנא וטהר לאלתר. ואי קשיא לך אשמעתין, דהכא אמרינן דטבילת כלים בארבעים סאה, ואילו בפסחים אמרינן דטבילת כלים ברביעית, דאמרינן התם (י"ז, ב') הואיל וחזו למיטבל בהו מחטין וצנורות, אלא דרבנן הוא דבטלוה לרביעיתא כדאמרינן בנזיר פרק ג' מינים (ל"ח, א'), תירץ הרמב"ן ז"ל דאיפשר לומר דטבילה זו גזירת הכתוב היא להצריכה ארבעים סאה כנדה, ואי נמי דטבילתן בכל מה שהן יכולין לעלות בהן בפעם אחת כנדה. והא דקאמרינן ארבעים סאה לבתר דבטלוה לרביעיתא, ודאמרינן אי כתב רחמנא וטהר הוה אמינא בכל דהו, הכי קאמר הוה אמינא בכל דהו ואע"ג דאין כל גופו של כלי עולה בהן, כתב רחמנא במי נדה מה נדה מים שכל גופה עולה בהן ושיערו חכמים ארבעים סאה אף כלים מים שכל גופן עולה בהן לפי מה שהוא כלי.
ולענין טבילת הכלים שאדם לוקח מן הגוי שכתבנו, אינה אלא בכלי מתכות, ובכלי סעודה, ודוקא לקוחין אבל שאולין לא. דגרסינן התם אמר [רב נחמן אמר] רבה בר אבוה אפילו כלים חדשים במשמע דהא ישנים כי מלבנן באור כחדשים דמיאן, ואפילו הכי בעו טבילה. מתקיף לה רב ששת אי הכי אפילו זוזא דסרבלא נמי, אמ' ליה רבא כלי סעודה אמורין בפרשה כלומר מדכתיב כל [דבר] אשר יבא באש, ואי זהו דבר שבא באש וצריך להכשירו באש, הוי אומר זה כלי סעודה שבולע על ידי האש, וצריך להפליט בלעו על ידי האש. אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה לא שאנו אלא לקוחין, וכמעשה שהיה אבל שאולין לא. רב יצחק בר יוסף זבן מאני דמררא חדתא מגוי סבר לאטבולי, אמ' ליה ההוא מרבנן ור' יעקב שמיה, לדידי מפרשא לי מיניה דר' יוחנן, כלי מתכות אמורין בפרשה. כלומר מדכתיב אך את הזהב ואת הכסף וגו'. אמר רב אשי הני כלי זכוכית, הואיל ואי נשתברו יש להן תקנה, ככלי מתכות דמו. קוניא פליגי בהו רב אחא ורבינא חד אמר כתחלתו וחד אמר כסופו, והלכתא כסופו. כלומר כסופו שמחפין אותו באבר דהיינו מתכת, והילכך ככלי מתכות דמי. איבעיא להו משכנתא מאי, תא שמע דאמר מר בר רב אשי, אבא משכן ליה גוי כסא דכספא ואטבליה, ושתי ביה, ולא ידענא אי משום דסבר משכנתא כזביני דמיא, אי משום דחזייה לגוי דדעתיה לשקועיה. ולענין פסק הלכה, הר"ם במז"ל כתב דאינו צריך טבילה. ותמיהא לי דהא משמע דטבילה זו מדאורייתא היא, דמכלי מדין גמרינן לה ואפילו לכלים [חדשים], ואם כן הוה ליה ספק בדאורייתא ולחומרא, ומיהו הוא ז"ל כתב דטבילת כלים מדברי סופרים היא וקראי אסמכתא בעלמא הן. והראב"ד ז"ל כתב דמשכנתא צריך טבילה, ונראה לי שהוא העיקר, והרב אלפסי ז"ל לא באר בזה כלום. ומכל מקום לכולי עלמא אי חזינן לדעתיה דגוי, דבעי לשקועיה, צריך טבילה דכזביני דמי.
הכלים האסורין במה יהיה הכשרן, שנינו [בברייתא] בפרק בתרא דע"ז (ע"ה, ב') הלוקח כלי תשמיש מן הגוים דברים שלא נשתמש בהן כל עיקר, מטבילן והן טהורין. דברים שנשתמש בהן על ידי צונן, כגון צלוחיות כוסות וקיתונות מדיחן ומטבילן והן טהורין. דברים שנשתמש בהן על ידי חמין, כגון יורות וקומקמוסין ומחמי חמין מגעילן ומטבילן והן טהורין. דברים שנשתמש בהן על ידי האור כגון השפודין והאסכלאות מלבנן באור ומטבילן, והן טהורין. הא דקתני בכולהו בבי דברייתא, מטבילן, מפרש בירושלמי שצריך להטביל לפי שיצאו מטומאת הגוי ונכנסו לקדושת ישראל. דגרסינן התם (פ"ה, הט"ו) תני ר' הושעיא צריך להטביל לפי שיצאו מטומאת הגוי ונכנסו לקדושת ישראל. ומינה שמדיח ומגעיל ומלבן, ואחר כך מטביל דכל שלא הוכשרו מאיסור שבהן, היאך נכנסין בקדושתן של ישראל והילכך אין טבילה עולה להן, אלא טבילה שלאחר הכשר איסורן, והכין נמי משמע מפשטא דברייתא, דהא בכולהו נקט טבילה באחרונה. וכן כתב הראב"ד ז"ל דלכתחלה צריך לעשות הכשר, דקרא נמי הכי משמע, דכתיב תעבירו באש דהיינו ליבון ואחר כך וטהר דהיינו טבילה, דמיניה ילפינן לה [לטבילה] התם בגמרא. אבל הוא ז"ל כתב דאי אפיך דאיעבד לית לן בה, דעכובא לא כתיב. וכלים של ישראל שנאסרו מחמת שנשתמש בהן איסור, אינן צריכין טבילה, אלא בשל גוים וכמו שכתבנו. צריך ליזהר מכל דבר החוצץ, שהתורה הקישה לטבילת הנדה שנאמר אך במי נדה יתחטא. והדחה זו ששנינו בכלים שנשתמש בהן הגוי בצונן, היינו הדחה שיש בה שפשוף כדי להסיר מעליו מה שמדובק על פניו ולא שיעביר המים עליו בנחת, דאם כן למה הוצרכו להדחה ולטבילה, תיפוק לי בטבילה לבד. וצריך לשטפו במים אחר השפשוף והיינו דתנן בזבחים פרק דם חטאת (צ"ו, ב') מריקה כמריקת הכוס, ושטיפה כשטיפת הכוס, ועל כוס אסור קאמר דומיא דכלי אסור דאיירי בגוה, וכן כתב הראב"ד ז"ל. וכן הדין בכלים של ישראל שנשתמש בהן באיסור. דברים שנשתמש בהן על ידי חמין, כגון יורות וקומקמוסין ומחמי חמין מגעילן ומטבילן. כלל גדול אמרו בכל הכלים, כבולעו כך פולטו כדאמר רבא בפסחים (ל', ב') ובשמעתא בתרייתא דע"ז (ע"ו, ב') ביורה דמר עוקבא. הגעלה, כיצד מגעילין, משפשף תחלה כדי להעביר האיסור הנדבק על פני הכלי, שאין הגעלה לאיסור שבעין, ואחר כך מגעיל. ויש לדקדק כמה צריך לשהות הכלי הנגעל בתוך המים שמגעילין בהן, ועוד מה הגעלה זו מוציאה מידי איסור, שהרי הכלי פולט ובולע, ואם פלט את האיסור וחזר ובלע מה שפלט, הרי חזר לכמות שהיה, גרסינן בפרק כל הבשר (ק"ח, א') איתמר כזית בשר שנפל לתוך יורה של חלב, אמר רב בשר אסור חלב מותר. ואסיקנא דקסבר רב איפשר לסוחטו אסור, ובדין הוא דאפילו חלב אסור, דחלב נבלה הוא אלא דהכא במאי עסקינן כגון שנפל ליורה רותחת, דמיבלע בלע מיפלט לא פליט, ואקשינן סוף סוף כי נייח הדר פליט, ופרקינן בשקדם וסלקו. ופירש רת"ם ז"ל כי נייח מרתיחתו הדר פליט מה שבלע, אבל מה שבתוכו פולט מיד. ולעולם כל שלא תנוח מרתיחתו פולט מה שבתוכו, ובולע מה שהוא חוצה לו, וכשתנוח רתיחתו פולט מה שבלע. והקשה רבינו יצחק ז"ל, וכלי מדין היאך הוגעלו, שהרי לא אסרה תורה אלא קדרה בת יומא ומה שהיא פולטת שבח הוא, וכשם שפולט מה [שהיה] בתוכו, חוזר ובולע מה שחוצה לו, ואי איפשר לומר שהכלי אינו חוזר ובולע ממה שחוצה לו אלא מה שלא פלט הוא, אבל מה שפלט הוא, אינו חוזר ובולע, שאין הכלי נביא לברור מה שפלט הוא מתוך מה שבולע, ועוד היאך מגעילין שני כלים כאחד ואפילו בזה אחר זה, שהרי בולע זה מה שפלט זה, על כן פירש רבינו יצחק ז"ל, שאין מגעילין לעולם אלא באחד משני ענינין, או שיהא מגעיל בכלי כשר ושיהא במים ששים כנגד כל הכלי שהוא מגעיל, משום דקיימא לן (צ"ז, ב') דבדידיה משערינן דמאי דנפק מיניה לא ידעינן, וכיון שיהא במים ששים כנגד כל הכלי, הרי כל פליטת הכלי בטלה בהן, וכלי מדין לא הוגעלו אלא כלים קטנים בתוך כלים גדולים שהיה במים ששים כנגדן. וכן איפשר עוד להגעיל כלי שאינו בן יומו, ובכלי אסור והוא שלא יהא בן יומו. ואין משגיחין בשיעור המים שהרי כל מה שפולט בין הוא בין הכלי שמגעילין בתוכו, לפגם הוא, ואע"פ שחוזר ובולע, אין בכך כלום שנותן טעם לפגם מותר. ואם תאמר אם כן מה הועלנו, והלא אף קודם הגעלה מה שבתוך הכלי פגום הוא ואפילו הכי צריך הגעלה, לא היא דהתם תחלת בליעתו מן המשובח היה, ורואין אנו אותו בשבחו עד שיפלוט [אותו] שחשו להם חכמים שאם אתה מתיר לו להשתמש בו לאחר יומו יבא להשתמש בו אפילו ביומו, אבל כל שבולע מן הפגם מותר. ולפיכך כל שהוא מגעיל כלי שהוא בן יומו, צריך ליזהר שיגעיל בכלי כשר או שאינו בן יומו, והוא שיהא במים ששים כנגד כל הכלים שהוא מגעיל בתוכן. וכל שהוא מגעיל כלי שאינו בן יומו ובכלי שאינו בן יומו, מותר ואין משגיחין בשיעור המים, והוא שיתכסה הכלי הנגעל בתוך המים. וצריך שישהה הכלי בתוך המים עד כדי שיראה באומד יפה שפלט מה שבלע. ומיהו אומר רבינו יצחק ז"ל דכלים שמגעילין מחמת חמץ, אם מגעילין אותן קודם זמן איסורו של חמץ, מותר להגעיל אפילו בני יומן, לפי שהוא נותן טעם בר נותן טעם של היתר קודם שיבא האיסור, כמו דגים שעלו בקערה שמותר לאכלן בכותח, ומן הטעם הזה כמו שאמרו שם בפרק כל הבשר (קי"א, ב'). ואינו מחוור כל הצורך, שאינו דומה לראיה דהתם לא חל שם איסור עליו ממילא דהיתר גמור הוא וכשנתערב אותו טעם המועט עכשיו עם החלב, הרי מחמת מיעוטו אינו ראוי לקבל שם חדש, דהיינו בשר בחלב, אבל חמץ הרי הוא ושמו עליו, כמו שהיה אם מעט ואם הרבה יהיה, אלא שעד עכשיו לא אסרו הכתוב ועכשיו אסרו, והרי הוא עכשיו כגוף הנבלה ולפיכך נראה שצריך ליזהר אף בכלי החמץ שלא להגעילן ואפילו קודם זמן איסורו, אלא כלי שאינו בן יומו, או במים רבים שיבטל כל הכלי בהן כבשאר האיסורין, כך נראה לי. כל כלי שנגעל צריך שטיפה בצונן לאחר הגעלה, וכמו שאמרו שם בזבחים (צ"ו, ב') מריקה כמריקת הכוס ושטיפה כשטיפת הכוס, כלומר כשטיפת כוס אסור וכמו שכתבנו למעלה, וכן נהגו.
ועתה נבאר אם מותר להשתמש לכתחלה בכלי שאינו בן יומו, לפי שהוא נותן טעם לפגם אם לאו. ונבאר אם סתם הכלים בני יומן אם לאו. גרסינן בפרק בתרא דע"ז הלוקח כלי תשמיש מן הגוים, דברים שלא נשתמש בהן כל עיקר, מטבילן והן טהורין. דברים שנשתמש בהן על ידי צונן, כגון כוסות וקיתונות, מדיחן ומטבילן והן טהורין, דברים שנשתמש בהן על ידי חמין, כגון יורות וקומקמוסין ומחמי חמין, מגעילן ומטבילן והן טהורין. דברים שנשתמש בהן על ידי האור, כגון השפודין והאסכלאות מלבנן באור ומטבילן והן טהורין, וכולן שנשתמש בהן עד שלא הטביל ולא הגעיל ולא ליבן, תאני חדא אסור, ותאני חדא מותר, ולא קשיא הא כמאן דאמר נותן טעם לפגם אסור הא כמאן דאמר נותן טעם לפגם מותר. ואנן קיימא לן כמאן דאמר נותן טעם לפגם מותר, וכדאמרינן בפרק בתרא דע"ז גמרא כל שהוא בהנאתו בנותן טעם (ס"ז, ב') אמר רב כהנא מדברי כולם נלמוד נותן טעם לפגם מותר. ואמרינן נמי התם (ס"ח, ב') אמר רבא הלכתא נותן טעם לפגם מותר. והא דתניא וכולן שנשתמש בהן עד שלא הטביל, יש מפרשים דטבילה זו [היינו] הדחה והיינו דלמאן דאמר נותן טעם לפגם אסור, אסור. דאי טבילה ממש קאמר, ובכלים חדשים שלא נשתמש בהן, ליכא נתינת טעם כלל, ועוד דמשום טבילה ליכא מאן דאמר שיהא אסור ואפילו בדיעבד, אלא טבילה זו, היינו הדחה, כלומר שאם נשתמש קודם שהדיח מותר, דנותן טעם לפגם הוא. ולפי דבריהם אפילו באיסור המודבק על פני הכלי, אם אינו בן יומו, אומרים בו נותן טעם לפגם כמו שאמרו באיסור הבלוע בדפני הכלי, דכל שהוא על פני הכלי, ועבר יומו, עברה צורתו והרי הוא פגום ומותר. אבל הראב"ד ז"ל וכן רבותינו בעלי התוספות סבורין, שלא אמרו בשאינו בן יומו נותן טעם לפגם אלא באיסור הבלוע אבל מה שהוא בעין על פני הכלי, הרי הוא כחתיכת האיסור שאינו נפגם שלא לאסור תערובתו כשעבר יומו. ולפיכך אם נשתמש בו עד שלא הדיח, אפילו למאן דאמר בעלמא נותן טעם לפגם מותר, הכא אסור, דאין כאן פגם כלל. ופי' הראב"ד ז"ל עד שלא הטביל, טבילה ממש ולאו מדוקא נקיט ליה, ומסתברא ודאי כדבריהם, שאם נשתמש בהן עד שלא הדיח לכולי עלמא אסור, וכדמוכח שמעתא דצנון וליפתא וסילקא שחתכן בסכין דבפרק כל הבשר (קי"ב, א'), וכדכתיבנא לעיל בשער הראשון של בית זה בתחלתו, דטעמא דהתם משום שמנינות הקרוש על פני הסכין, וכן פירש שם רש"י ז"ל וכן עיקר. אלא שקשה לי קצת הא דאמרינן בע"ז בפרק אין מעמידין (ל"ט, א') קורט של חלתית מאי טעמא, אמר רבא משום דמפסקו ליה בסכינא דארמאי ואע"ג דאמר מר נותן טעם לפגם מותר, הכא אגב חורפא דסכינא מחליא ליה. אלמא אפי' בסתם סכינין ששמנינות קורש על פניהם, שייך נותן טעם לפגם, ותירץ לי מורי הרב ר' יונה ז"ל, דהתם בקורט של חלתית הנמכר בחנות, וחנוני מקנח הוא [כליו] כדי להשביח מקחו, ולומר דאפי' הנמכר בחנות דליכא משום שמנינות הקורש, דחנוני מקנח ליה לסכין, וליכא אלא משום נתינת טעם של גיעול הסכין, אסור, דחורפא דחלתיתא מחליא ליה.
והרמב"ן ז"ל הקשה דמכל מקום ברייתא קתני וכולן שנשתמש בהן, דמשמע דנשתמש בהן בלא שום הכשר ואפילו הכי מותר למאן דאמר נותן טעם לפגם מותר, ועד שלא הגעיל ולא ליבן ודאי היינו שלא עשה בהן שום הכשר, דמאן פלג לך שלא הגעיל, אבל הדיח, ומעתה הגע עצמך אילו נשתמש גוי באיסור צונן, ולא הדיח אסור ואם בישל מותר, ואם נפשך לומר דעד שלא הגעיל דוקא קאמר אבל ודאי הדיח, ואם לא הדיח ונשתמש בכולן אסור, למה התירו שמן וכוספן של גוים, דילמא בשלו עד שלא הדיחו, ואם תאמר מדיחין הן כליהן בכל עת, למה אמרו מדיחן ומטבילן והן טהורין, ומסתברא לי שזו אינה קושיא דהא דקתני עד שלא הגעיל ועד שלא ליבן, בשהדיח קאמר ואורחא דמילתא נקט שדרכן של בני אדם בכליהם שאין משתמשין בהן תבשיל אחר תבשיל, ואפילו ישראל בכליו, אלא בהדחה לנקיות בעלמא, אבל הגעלה וליבון אין דרכן של בני אדם [בהן], ולהגעילן מידי איסור בלחוד הוא שעושין כן, ולפעמים ששכחת הלב מביאה לשגגה, ומבשל כדרכו בהדחה [בעלמא], ומן הטעם הזה הוא שהתירו כוספן של גוים וחביריו השנויין בגמרא, דסתמא דמילתא הדיחו כלים עד שלא בשלו בהן, וכל שכן בדברים הנמכרין על ידי החנוני שהחנוני מקנח כליו להשביח מקחו. מכל מקום שמעינן מיהא דסתם כליהן אינן בני יומן, דהא קתני שאם נשתמש בהן עד שלא הגעיל ועד שלא ליבן מותר, למאן דאמר נותן טעם לפגם מותר, לומר דבכלי שאינו בן יומו מחזקינן ליה. ותניא בפרק אין מעמידין (ל"ח, ב') כוספן של גוים שהוחמו חמיו ביורה גדולה אסור. ביורה קטנה מותר. איזו [היא יורה] קטנה, אמרי דבי ר' ינאי כל שאין צפור דרור יכול להכנס בתוכה. וניחוש דילמא הדומי הדמוה ועיילוה, אלא כל שאין ראש צפור דרור יכול ליכנס. ואקשינן והא תניא אחת יורה גדולה ואחת יורה קטנה מותר, ופרקינן לא קשיא הא כמאן דאמר נותן טעם לפגם מותר, הא כמאן דאמר נותן טעם לפגם אסור. אלמא סתם כליהן בנותנין טעם לפגם, דהיינו שאינן בני יומן מחזקינן להו. ועוד שמעינן מיהא דהלוקח כלי תשמיש מן הגוים, דלכתחלה אסור להשתמש בכלי שאינו בן יומו, דהא אפילו לברייתא דקתני אם נשתמש בהן עד שלא הגעיל ועד שלא ליבן מותר, הא קתני דלכתחילה את שדרכו להגעיל יגעיל, ואת שדרכו ללבן ילבן. וגרסינן בפרק כל הבשר (קי"א, ב') ההוא פינכא דהות בי ר' אמי דאימלח בה בשרא ותברא, ואם איתא דכל כלי שאינו בן יומו דנותן טעם לפגם מותר להשתמש בו לכתחלה, אמאי תברה, לישהייה עד למחר וליכול בה אפי' רותח. וכן הדין לקדרה שבשל בה בשר, אסור לאכול בה חלב אע"פ שאינה בת יומה, ואע"פ שכשבלעה היתירא בלעה, ונפגם קודם שיבא לידי איסור בשר בחלב, דכל שבלע מן השבח אע"פ שחזר לפגם בתוך דפני הכלי, רואין אנו אותו כאילו עומד בשבחו שלא להתירו לכתחילה מיהא, וקדרות בפסח יוכיחו שאם אתה אומר [כן אף] כלים שנשתמש בהן חמץ קודם הפסח, יהיו מותרין בפסח, שהרי מן ההיתר בלעו ועד שלא הגיע הפסח חזר החמץ להיות פגום, ואמאי אסורין בפסח, אלא ודאי כל שבלע מן השבח לעולם אסור להשתמש בו לכתחלה, עד שיגעיל את שדרכו להגעיל וילבן את שדרכו ללבן. וזה ברור ועיקר.
<h2>דף עו.</h2>
ועתה נבאר כלי מתכות שבלע מן האיסור ונפלט ממנו קצתו, ככלי שבשל בו בשר ואחר כך בשל בו ירקות או דגים וכיוצא בהן, וכגון שפוד שצלה בו בשר ואחר כך צלה בו דגים וכיוצא בזה, אם מותר לבשל או לצלות [בו] לאחר מיכן גבינה, ונאמר בשול הדגים והירקות נעשה גיעול לבשר אם לאו. שנינו בפרק השוכר שבע"ז (ע"ה, ב') השפוד והאסכלא מלבנן באור. ואמרינן עלה בגמרא (ע"ו, א') רמי ליה רב עמרם לרב ששת תנן השפוד והאסכלא מלבנן באור, והתניא גבי קדשים השפוד והאסכלא מגעילן, ופריק רבא קדשים היינו טעמא כדרב נחמן אמר רבה בר אבוה, דאמר כל יום ויום נעשה גיעול לחבירו. ואקשינן אי הכי הגעלה נמי לא ליבעי, וסלקא בקשיא.
שמעינן מינה דכל שבשל בו לאחר מיכן, נפלט ממנו האיסור ונכשר לגמרי, עד שהקשו אמאי תני בברייתא מגעילן שהרי נגעל בבשול של יום שני ונכשר לגמרי. וקשיא לי טובא וכי מי עדיף בשול דיום שני מהגעלה גמורה, ואם הגעלה [גמורה] הוה קשיא ליה לרב עמרם היאך מכשירתן, מה היתה תשובתו של רבא דאמ' כל יום ויום נעשה גיעול, והלא ליבון הוא צריך כמו ששנינו במשנתינו, והליבון צריך שיהו ניצוצות נתזות ממנו וכמו שאמרו בירושלמי, וכתבנוהו למעלה, ועוד דהא קימא לן בכלי מתכות [חם מקצתו] חם כולו, שהאיסור הנבלע מתפשט והולך בכל הכלי וכדאיתא בפרק כיצד צולין (פסחים ע"ד, א') וגדולה מזו אמרו בפסחים בפרק כל שעה (ל', ב') מגעיל להו ולקתייהו ברותחין, אלמא אינן נכשרין בהכשר מקום חתך לבד [דהיינו] כל להב הסכין, עד שיכשיר אף הקתא, ואם כן השפוד והאסכלא שבשלו בהן חטאת, נפשט הבלע בכולן וכשהוא חוזר ומבשל בו במקצתו למחר, היאך עלה הכשר לכולו, וניחא לי דהכי קאמר דקדשים היתירא בלע וכיון שבשל בו קודם שיבא לידי נותר, לכשיגיע זמנו להיות חל על מה שבלע, שם נותר, כבר נקלש ונחלש האיסור כל כך על ידי בשול זה השני, עד שלא נשאר בו אלא בלע מועט, ואין ראוי לחול שם נותר על דבר בלוע מועט כזה, וכענין שאמרו לענין בשר בחלב (קי"א, ב') בדגים שעלו בקערה שמותר לאכלן בחלב, משום דכיון שטעם הבשר שקלטו הדגים מן הקערה, נקלש ונחלש כל כך קודם שיבא לידי איסור בשר בחלב, שאינו ראוי להקרא בשר בחלב ולחול עליו איסור בשר בחלב, וכן הבלע שנתפשט בכל הכלי אינו אלא דבר מועט, ועם בשול זה השני אע"פ שאין האור מגיע לכולו, מכל מקום גם הוא על ידי חם מקצתו חם כולו, ומתמעט קצת עד שלא נשאר בכל השפוד שום בלע שיהא ראוי לחול עליו שם נותר. אבל קודם שבשל בו שניה, הבלע מרובה, וראוי לחול עליו שם נותר בתוך דפני הכלי, וכן כלי שבלע איסור גמור, לעולם אינו נכשר עד שיגעיל הראוי להגעיל, וילבן הראוי ללבן, דמתחלתו איסור גמור [לעולם] היה, ועד שנפלט ונגעל לגמרי, איסור מקרי ולפיכך אע"פ שבשל בו לאחר מיכן פעם ושתים, אינו יוצא מידי דפנו עד שיגעילנו כדרכו ואם דבר שדרכו ללבן עד שילבן. והילכך כל כלי שבלע היתר וכגון שפוד או קדרה של מתכת שבשל בו בשר ואחר בשל בו ירקות, או דגים, הרי נקלש בלע הבשר שבו עד שאינו ראוי לחול עליו שם בשר בחלב, ומותר לבשל בו גבינה. אבל כלי שבלע איסור גמור, אינו נכשר לעולם עד שיכשירנו הכשר גדול כדינו, את שדרכו להגעיל יגעיל ואת שדרכו ללבן ילבן.
דברים שנשתמש בהן על ידי האור, כגון השפוד והאסכלא מלבנן באור. ליבון, כיצד הוא מלבנו, גרסינן בשילהי פרק בתרא דע"ז ועד כמה מלבנן עד שתשיר קליפתן. וגרסינן בירושלמי בשילהי ע"ז (הט"ו) הליבון צריך שיהו ניצוצות מנתזין ממנו, וכל שדרכו ללבן, אם לא ליבן אע"פ שהגעילו בחמין אסור להשתמש בו אפילו על ידי חמין. ואם תאמר למה, והלא כל מה שאיפשר להפליט ולהוציא על ידי חמין כבר יצא על ידי הגעלה, הא ליתא דכל שנשאר בו מן האיסור, הרי הוא נפלט מעט מעט, ואפילו על ידי חמין והיינו טעמיה דכלי חרס שאינו יוצא מידי דפנו לעולם, ואע"פ שהגעילו, בלע האיסור עדיין נשאר בתוכו ונפלט מעט מעט, בין על ידי האור בין על ידי חמין.
<h2>דף עו:</h2>
כלל גדול אחר אמרו (פסחים ל', ב') כבולעו כך פולטו. ולפיכך כלי שנשתמש בו בראשון מגעילו בראשון, ואם נשתמש בו בכלי שני מגעילו בכלי שני, ודיו. וערוי דכלי ראשון, כתבו בשם רת"ם ז"ל דהרי הוא ככלי ראשון. ואינו מחוור בעיני, דאם כן יורה דמר עוקבא למה ליה גדנפא, ומאי חוכמתיה, לישדי עלה מים רותחין בכלי ראשון, ונראין דברי רבי' חננאל ז"ל וכן הרבה משאר הפוסקים שאמרו, שאין ערוי דכלי ראשון ככלי ראשון אלא ככלי שני, וכן נראה מדברי הרב אלפסי ז"ל שכתב בפסחים בפרק כל שעה.
גרסינן בפרק כל הבשר (קי"א, ב') אמר רב נחמן אמר שמואל סכין ששחט בה, אסור לחתוך בה רותח. צונן, אמרי לה בעיא הדחה, ואמרי לה לא בעיא הדחה. ואמר רב נחמן אמר שמואל, קערה שמלח [בה] בשר אסור לאכול בה רותח. פרש"י ז"ל טעמא דשמואל דאמר אסור לחתוך בה רותח, משום דבית השחיטה רותח. ואינו מחוור, דאם כן מפקינן לה לבר מהלכתא, דהא קיימא לן כמאן דאמר בית השחיטה צונן, כדאיתא בפרק קמא דחולין (ח', ב'), וקיימא לן נמי כי הא דאמר רב נחמן משמיה דשמואל, אלא אפילו למאן דאמ' בית השחיטה צונן אמרה שמואל לשמעתיה, וטעמא משום דבית השחיטה לכולי עלמא אינו צונן גמור, אלא מעט רתיחה יש לו, וכל שהוא רותח מעט, והוא בעין כדם בית השחיטה, אי נמי שמנינות דבית השחיטה של טרפה, נבלע הוא אגב דוחקא דסכינא אפילו בדבר קשה כסכין, אבל מה שאינו בעין אלא בלוע בדפני הכלי, כסכין שבלע דם בית השחיטה, אינו יוצא מדפני הכלי בצונן, ואפילו אגב דוחקא דסכינא ולא אפילו על ידי חם מועט כחם בית השחיטה, אלא על ידי רותח גמור. וכן רותח מועט שלא בדוחקא דסכינא אינו נבלע ואפילו היה האיסור בעין שהרי קערה שמלח בה בשר דאמר שמואל דאסור לאכול בה רותח, אמרינן עלה (שם) דשמואל אזיל בה לטעמיה דאמר מליח הרי הוא כרותח, ורבין דאמר [מליח] אינו כרותח, מתיר לאכול בה רותח. ובכך נראה לי שעמדו כל שמועותינו דריש פרק קמא דחולין, בסכין של גוים, וסכין ששחט בה טרפה, ושמועה זו דרב נחמן אמר שמואל, כהוגן. והילכך עד שיעשה לה הכשר גדול כליבון או הגעלה, אסור לחתוך בה רותח גמור, דעל ידי חם בית השחיטה ודוחקא דסכינא, בלעה דם שהוא בעין ונפלט ברותח. אבל לאכול בה צונן, בהדחה במים ושפשוף יפה, סגי לה. ואם תאמר והלא אמרו שם בשילהי ע"ז (ע"ו, ב') דלחתוך בה צונן שיפה או נעיצה עשרה פעמים בקרקע קשה בעיא, וכדכתבינן לעיל, כבר תירץ רת"ם ז"ל דשאני התם שבלעה הסכין מרותח גמור, ולפיכך נדבק בה השמנינות היטב, ולפיכך אינו סר ממנה אלא בשיפה או נעיצה בקרקע קשה, ובסכין שאין בה גומות, ויש מי שאומר דשאני התם שבלעה איסור בתדיר, אבל כאן בפעם אחת די לנו בהדחה. איכא מאן דאמר דמדאיפליגו גבי סכין לחתוך בה צונן, אי בעיא הדחה או לא, ובקדרה שמלח בה בשר, לא איפליגו, שמעינן מינה דאפילו למאן דאמ' בסכין, בעיא הדחה התם הוא דמשום דוחקא דסכינא פליט, אבל קערה דליכא דוחקא, כל שקנחה יפה יפה אפילו לא הדיחה, מותר לאכול בה צונן. וכן לכל כלי איסור שקנחו יפה, מותר לאכול בה [היתר] צונן. וההיא פינכא דר' אמי, דאימלח בה בשר ותברה ר' אמי, כדאיתא התם בפרק כל הבשר (קי"א, ב') ולא הצניעה לאכול בה צונן, התם היינו טעמא משום דאיכא למיגזר דילמא אתי למיכל בה רותח, וכטעמיה דרב דאמר (פסחים ל', א') קדרות בפסח ישברו. ותדע לך, דהא לכולי עלמא פינכא דר' אמי בהדחה הוי סגי לה לאכול בה צונן, ואמאי תברה, אלא דגזר בה דילמא אתי למיכל בה רותח. והא דתנן בפרק כל הבשר (ק"ז, ב') צורר אדם בשר וגבינה במטפחת אחת ובלבד שלא יהו נוגעין זה בזה, ואמרינן עלה בגמרא (שם) דאי נוגעין זה בזה הדחה מיהא בעי, ואמרינן נמי בריש פרק כיצד צולין (פסחים ע"ו, א') צונן לתוך צונן מדיח, שאני התם דגופו של איסור נוגע בגופו של היתר אבל כאן שהאיסור אינו בעין, אלא מובלע בתוך דפני הכלי, לאכול בה צונן, אפילו הדחה לא בעי. אבל הראב"ד ז"ל כתב דכל כלי דעלמא הבלוע מאיסור, אסור לאכול בה צונן עד שידיחנו ואינו דומה לקערה שמלח [בה] בשר, דהתם היינו טעמא משום דדם מישרק שריק וכל דליכא דוחקא, כדוחקא דסכינא לא בלעה כולי האי, אבל בקערה דעלמא שבלעה איסור כקערה של גוים, אי נמי קערה שאכל בה בשר לאכול בה גבינה, ואי נמי בהיפך אסור עד שידיחנה, ואם נשתמש בה קודם שידיחנה, מדיח מה שנתן בתוכה, ואם דבר לח הוא, בטל במיעוט כי בודאי [כדי הדחה] אינו אלא דבר מועט הרבה, ובטל הוא, ואפילו קערה שמלח בה בשר ונשתמש בה קודם הדחה כן הדין וכן הטעם, ואע"פ שהקערה לעולם כרותחת אחר שמלחו בה בשר, וכדעת הראב"ד ז"ל, אפי' כן לא עדיפא מסכין ששחט בה דסגי לה בהדחה ושפשוף לחתוך בה צונן, ואע"ג דאיכא דוחקא דסכינא דהוא שקול כרתיחת הקערה, וכן דעת הראב"ד ז"ל. ומכל מקום סכין שדרכו להיות שמנינות דבוק על פניו, נעיצה עשרה פעמים בקרקע קשה הוא צריך, ואפילו לחתוך בה צונן. ואם חתך בה צונן שאינו חריף, בהדחה בעלמא סגי. ואם חתך בה דבר חם ואי נמי צונן חריף כאתרוג וצנון, איכא מאן דאמר בקליפה סגי ואיכא מאן דאמר דנטילת מקום בעיא. וזו סברת הראב"ד ז"ל וזה יותר נכון. וכבר הארכתי בזה יותר למעלה בשער הראשון של בית זה, וכן הארכתי יותר מזה בקערה שמלח בה בשר בשער המליחה בס"ד.
